פיתרון ירוק לבעיית היתושות

במסגרת מלחמות הקיץ ביתושות פיתחתי השנה כלי נשק ביולוגי חדש - אני מציב דלי מים בחוץ, יתושות מטילות בו את ביציהן, ואיך שבוקעים הזחלים אני משתמש במים האלה להשקיית צמחים או לקומפוסט, ובכך מחסל את הדור הבא של המזמזמות העוקצניות.

אני מתנצל בפני מי שהטרמינולוגיה המיליטריסטית צורמת לאזניו, אבל זה בוודאי יותר ידידותי ובריא מאשר שימוש ברעלים או בכימיקלים דוחי יתושים בחדר הילדים.

יתושות מטילות את ביציהן במים, ומלכודת מים פשוטה להכנה, יכולה לגרום לרבות מהן להטיל בה את הביצים. כל שנותר הוא לחכות ימים אחדים לזחלים, ופשוט 'לשפוך את התינוק עם המים', להשקות צמחים או ערימת קומפוסט, וזהו. הרעיון הוא שפחות יתושות יטילו את ביציהן במקווי מים נסתרים שאינם מטופלים, וכך פחות יתושים יגיחו לאוויר העולם.

מובן שלא די באמצעי הזה, וכמובן שאפשר ורצוי להתקין רשתות על החלונות, כילות על המיטות ושאר חסמים פיזיים, ובוודאי שהקמת בריכת מים עם גמבוזיות וצפרדעים זה בכלל הכי ירוק.
ובכל זאת - השיטה הזו היא עוד כלי מועיל וככל שיותר אנשים ישתמשו בו כך היעילות שלו תגבר.
(כן, מנכ"ל חברת החשמל, אני יודע שסגירת הבית למשך הקיץ והפעלה רצופה של המזגן היא גם כן יעילה נגד יתושים - הם לא חובבי קור גדולים, אבל בחייאת דוניאתכום - לא חבל על העולם?)

הוראות הכנה למלכודת מים -

לתשומת לבכם: אם יש סיכוי שתשכחו מהדלי ליותר משבוע אל תתחילו עם השיטה הזו. מספיק שמחזור אחד של הטלה זוכה להגיע לאוויר העולם - וכבר תרמתם ענן של מאות יתושים לשכונה שלכם!
> הכינו כלי מים ובו לפחות 5 ס"מ של מים (רצוי כלי בהיר - שתיטיבו לראות את הזחלים).
> הציבו אותו בחוץ, עדיף באזור מוצל ובקרבת צמחים.
> מומלץ מאוד להציב כמה זרדים במים - יתושות אוהבות לעמוד עליהם לצורך ההטלה ומעדיפות לחשוב שיהיה לדור הבא שלהן איפה להתחבא מדגים פוטנציאליים, וצמחיית מים זה המסתור הטבעי.
> תוך 4-7 ימים אמורים להופיע הזחלים - זה הזמן להשקות!

במישור העירוני

רעיון פשוט זה יכול להיות מיושם גם ברמה המוניציפאלית והאזורית. למרבית העיריות היום יש צוותים של "מטפלי מים" הלוחמים ביתושים בשגרה ובהתאם לקריאות ותלונות תושבים. אם צוותים אלה יציבו בנוסף "מלכודות" מים כאלה ברחבי הישוב הם יוכלו לסמן וי גדול וירוק על ידידותיות לסביבה.
במסגרת מהלך כזה, אפשרי שהעירייה תטפח רשת של מתנדבים ברחבי העיר שידאגו לעניין כל אחד במקום מגוריו, וכך נחסוך גם בשינוע מציבי המלכודות.
כמובן שכפרויקט מוניציפלי כדאי שכל מלכודת תהיה ממוספרת וייאספו נתונים לגבי הופעת הזחלים. הניטור ישמש למדידת הצלחה ולשיפור הפעילות.


מאחל לכולנו שנהנה מ"חלום ליל קיץ" אמיתי - ללא זמזומים, גירודים, או דם על הקירות...

עודד 


---------

פורסם במקור באתר 'שינוי ירוק' תחת הכותרת 'איך להשמיד את הדור הבא (של היתושות)

צוואה לגופי


אחד העקרונות האקולוגיים היפים בתרבותנו הוא קבורת המת באדמה – בהתאם לפסוק "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". אחרי שכל חיינו אמא אדמה מזינה ומקיימת אותנו, אין דרך יפה יותר לכבד אותה מאשר להחזיר אליה את הגוף שלנו "עם תום השימוש". אך כשאני מביט בבתי הקברות בישראל, מרביתם כל כך מלאים בכבוד המתים ואבניהם עד שלא נותר בהם אפילו חלקו הקטן של מקום לאדמה, ובעצם אין בהם כבוד גם לנו, החיים אחריהם.

הנוהג שהתקבל בדורות האחרונים הוא להציב מעל אדמת הקבר תיבות אבן כבדות במימדי אדם, שלפעמים נדמה שתכליתם האדריכלית היא להוות מעין בית פרטי לנשמות המתים, נדל"ן לעולם הבא. רבים מבין העולים לקבר יקירם, גם אם הם מבוגרים מכדי להודות בכך, מסוגלים ממש לדמיין את צלם הנפטר נח ומחכה בתוך התיבה, ממש כמו שהנסיך הקטן ראה את הכבשה שרצה בתוך התיבה שסנט-אקזופרי צייר לו.

ברוב בתי הקברות תיבות האבן מסודרות בשורות צפופות, ויוצרות סמטאות צרות שלעיתים ניתן רק בקושי לעבור דרכם על מנת להגיע לקבר הנפטר. הדבר כמעט בלתי אפשרי עבור נכים או זקנים, אך גם מי שאינם כאלה ויצליחו להגיע לקבר לא ייהנו בקרבתו מתנאים שראוי לקיים בהם טקס אזכרה. באין מחסה מפני השמש הישראלית הקופחת ובאין מקום לשבת קמעה, אין גם פלא שהמבקרים מחכים בקוצר רוח לסיום דברי הקינה, התפילה והזיכרון. כך יוצא שגם כבוד המתים יוצא בהפסד גדול, כולל אלו שמצבתם נעשתה מהשיש היקר והמהודר ביותר.

כשאנחנו אומרים אדמה אנו חושבים על חיים וצמיחה, פוריות והתחדשות, אך כשאני מרים את עיני מקברם של סבי וסבתי, עליהם השלום, בבית העלמין של חולון, כל שאני רואה סביבי הוא מדבר אבנים עצום ודומם החוצץ בין האדמה והשמיים, עיר של מתים. אדמת המקום נקברה שם בחייה עם המתים, והיא תוכל להשתחרר ולשוב לתחייה רק כשהמשיח בכבודו ובעצמו יגיע, לא דקה לפני כן.

אחת החלופות לקבורה המקובלות בעולם, אשר לאחרונה גם מוצעת בישראל, היא שריפת הגופה. ואולם בשיטה הזו, גם אם על התנור מותקנים המסננים היעילים ביותר נגד ריחות ועשן, התהליך הלוהט (1200 מעלות) עדיין כרוך בשריפת דלקים גיאולוגיים רבים ושחרורם לאוויר, יחד עם הגופה, כגזי חממה. ירושה די רעה לשאר העולם ולדורות הבאים.

לכן הצוואה שלי היא אחרת. כשיבוא יומי, אחרי שתשיבו את גופי לאדמה אני מבקש שעל תלולית הקבר הטרייה תשתלו עץ צעיר - ולא מצבת אבן גדולה. מראהו של העץ הגדל משנה לשנה, צילו ופרחיו יתנו נחמה למבקרים; שורשיו יעברו דרך גופתי שתתפורר בחשכה לכדי עפר ודשן, וישאבו מהם חיות וכוח מעלה חזרה אל אור השמש, אל נשימתה של הרוח הסובבת חופשייה בכל מרחבי העולם. וכך העץ שיעלה מאדמת קברי יגיד את צוואתי המתמשכת לבני ולבנותי, הביולוגיים והרוחניים: "אני כעת חלק מהאדמה שנושאת אתכם; זכרו כי שורשיכם, יקירי, נטועים בעפר שאני חלק ממנו, וגם אם העלה שלי קמל ונשר הרי שהאילן שלנו ממשיך ללבלב ולצמוח אתכם באדמת החיים."

אני מעדיף להיקבר באזור המיועד לייעור, כך שהעץ שלי ביער העלמין "גן עדן" יהיה גם פיצוי אישי קטן ליערות כדור הארץ, על כל הניירות והקרטונים למיניהם שהשתמשתי בהם במהלך חיי, ועל כל גזי החממה הרבים שפלטו תחנות הכוח ומנועי הרכבים ששרתו אותי כל השנים.

בהחלט אפשר שלוח לא גדול שיוצב בסמוך לאילן יציין את שמי, אך זה לא נראה לי כה חשוב. הן כעבור כמה מאות או אלפי שנים ימות גם העץ שלי מזקנה, כדרך הטבע, ואחרים יצמחו תחתיו. אני וכל אלו שהכירוני כבר נהיה עמוק בתוך העולם הבא, ורק אותו יער חי יישאר כמצבתנו היפה ביותר, מתנת נצח לדורות העתיד.


-----------------

פורסם במקור באתר 'שינוי ירוק' תחת הכותרת 'כשמתים לא חייבים לעצור את הצמיחה'