צוואה לגופי


אחד העקרונות האקולוגיים היפים בתרבותנו הוא קבורת המת באדמה – בהתאם לפסוק "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". אחרי שכל חיינו אמא אדמה מזינה ומקיימת אותנו, אין דרך יפה יותר לכבד אותה מאשר להחזיר אליה את הגוף שלנו "עם תום השימוש". אך כשאני מביט בבתי הקברות בישראל, מרביתם כל כך מלאים בכבוד המתים ואבניהם עד שלא נותר בהם אפילו חלקו הקטן של מקום לאדמה, ובעצם אין בהם כבוד גם לנו, החיים אחריהם.

הנוהג שהתקבל בדורות האחרונים הוא להציב מעל אדמת הקבר תיבות אבן כבדות במימדי אדם, שלפעמים נדמה שתכליתם האדריכלית היא להוות מעין בית פרטי לנשמות המתים, נדל"ן לעולם הבא. רבים מבין העולים לקבר יקירם, גם אם הם מבוגרים מכדי להודות בכך, מסוגלים ממש לדמיין את צלם הנפטר נח ומחכה בתוך התיבה, ממש כמו שהנסיך הקטן ראה את הכבשה שרצה בתוך התיבה שסנט-אקזופרי צייר לו.

ברוב בתי הקברות תיבות האבן מסודרות בשורות צפופות, ויוצרות סמטאות צרות שלעיתים ניתן רק בקושי לעבור דרכם על מנת להגיע לקבר הנפטר. הדבר כמעט בלתי אפשרי עבור נכים או זקנים, אך גם מי שאינם כאלה ויצליחו להגיע לקבר לא ייהנו בקרבתו מתנאים שראוי לקיים בהם טקס אזכרה. באין מחסה מפני השמש הישראלית הקופחת ובאין מקום לשבת קמעה, אין גם פלא שהמבקרים מחכים בקוצר רוח לסיום דברי הקינה, התפילה והזיכרון. כך יוצא שגם כבוד המתים יוצא בהפסד גדול, כולל אלו שמצבתם נעשתה מהשיש היקר והמהודר ביותר.

כשאנחנו אומרים אדמה אנו חושבים על חיים וצמיחה, פוריות והתחדשות, אך כשאני מרים את עיני מקברם של סבי וסבתי, עליהם השלום, בבית העלמין של חולון, כל שאני רואה סביבי הוא מדבר אבנים עצום ודומם החוצץ בין האדמה והשמיים, עיר של מתים. אדמת המקום נקברה שם בחייה עם המתים, והיא תוכל להשתחרר ולשוב לתחייה רק כשהמשיח בכבודו ובעצמו יגיע, לא דקה לפני כן.

אחת החלופות לקבורה המקובלות בעולם, אשר לאחרונה גם מוצעת בישראל, היא שריפת הגופה. ואולם בשיטה הזו, גם אם על התנור מותקנים המסננים היעילים ביותר נגד ריחות ועשן, התהליך הלוהט (1200 מעלות) עדיין כרוך בשריפת דלקים גיאולוגיים רבים ושחרורם לאוויר, יחד עם הגופה, כגזי חממה. ירושה די רעה לשאר העולם ולדורות הבאים.

לכן הצוואה שלי היא אחרת. כשיבוא יומי, אחרי שתשיבו את גופי לאדמה אני מבקש שעל תלולית הקבר הטרייה תשתלו עץ צעיר - ולא מצבת אבן גדולה. מראהו של העץ הגדל משנה לשנה, צילו ופרחיו יתנו נחמה למבקרים; שורשיו יעברו דרך גופתי שתתפורר בחשכה לכדי עפר ודשן, וישאבו מהם חיות וכוח מעלה חזרה אל אור השמש, אל נשימתה של הרוח הסובבת חופשייה בכל מרחבי העולם. וכך העץ שיעלה מאדמת קברי יגיד את צוואתי המתמשכת לבני ולבנותי, הביולוגיים והרוחניים: "אני כעת חלק מהאדמה שנושאת אתכם; זכרו כי שורשיכם, יקירי, נטועים בעפר שאני חלק ממנו, וגם אם העלה שלי קמל ונשר הרי שהאילן שלנו ממשיך ללבלב ולצמוח אתכם באדמת החיים."

אני מעדיף להיקבר באזור המיועד לייעור, כך שהעץ שלי ביער העלמין "גן עדן" יהיה גם פיצוי אישי קטן ליערות כדור הארץ, על כל הניירות והקרטונים למיניהם שהשתמשתי בהם במהלך חיי, ועל כל גזי החממה הרבים שפלטו תחנות הכוח ומנועי הרכבים ששרתו אותי כל השנים.

בהחלט אפשר שלוח לא גדול שיוצב בסמוך לאילן יציין את שמי, אך זה לא נראה לי כה חשוב. הן כעבור כמה מאות או אלפי שנים ימות גם העץ שלי מזקנה, כדרך הטבע, ואחרים יצמחו תחתיו. אני וכל אלו שהכירוני כבר נהיה עמוק בתוך העולם הבא, ורק אותו יער חי יישאר כמצבתנו היפה ביותר, מתנת נצח לדורות העתיד.


-----------------

פורסם במקור באתר 'שינוי ירוק' תחת הכותרת 'כשמתים לא חייבים לעצור את הצמיחה'

אין תגובות: