‏הצגת רשומות עם תוויות טבע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טבע. הצג את כל הרשומות

זכרון האדמה



תמונת יער הפרא
אצורה בזרעים שבאדמתו
כך שגם אם כל העצים, השיחים והעשבים יעלו באש
היער ישוב ויתרומם מהאפר
ויתעורר בשנית מתוך זכרונה הטוב של האדמה.

החקלאות פירושה
ביות של אדמת הפרא.
אילוף האדמה כך שתשכח את כל זכרונותיה וזרעיה
ותתמסר לרצונו של האדם
החורש, המעשב והזורע בה כרצונו.

המהפיכה התעשייתית
עניינה אילוף וביות של כוחות עמוקים ועתיקים בהרבה
האצורים באדמה
זכרון יערות קדומים שהיו לפחם, נפט וגז
ויסודות ארץ אחרים שהאדמה עוד זוכרת
מפיצוצי כוכבים ענקיים

עד שמגיע היום שבו האדם ניצב מול האדמה שאילף
אחרי שרדה בה עד הכנעת אחרון זכרונותיה
והיא לא מכירה יותר אותו
או את עצמה

סנילית, דמנטית, חלושה
מלאה ברסיסים של שברי זכרונות
שאינם מצליחים להתחבר לכדי תודעה ברורה
היא לא מצליחה יותר להצמיח דבר
ומתה

לשווא ינסה להעירנה, לפייסה
גם הוא עצמו כבר שכח את ימי תפארתה

ויקמול

יופיו של הלובן



סוד יופיו של הצבע הלבן הוא
ששותפים בו כל הצבעים








צוואה לגופי


אחד העקרונות האקולוגיים היפים בתרבותנו הוא קבורת המת באדמה – בהתאם לפסוק "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". אחרי שכל חיינו אמא אדמה מזינה ומקיימת אותנו, אין דרך יפה יותר לכבד אותה מאשר להחזיר אליה את הגוף שלנו "עם תום השימוש". אך כשאני מביט בבתי הקברות בישראל, מרביתם כל כך מלאים בכבוד המתים ואבניהם עד שלא נותר בהם אפילו חלקו הקטן של מקום לאדמה, ובעצם אין בהם כבוד גם לנו, החיים אחריהם.

הנוהג שהתקבל בדורות האחרונים הוא להציב מעל אדמת הקבר תיבות אבן כבדות במימדי אדם, שלפעמים נדמה שתכליתם האדריכלית היא להוות מעין בית פרטי לנשמות המתים, נדל"ן לעולם הבא. רבים מבין העולים לקבר יקירם, גם אם הם מבוגרים מכדי להודות בכך, מסוגלים ממש לדמיין את צלם הנפטר נח ומחכה בתוך התיבה, ממש כמו שהנסיך הקטן ראה את הכבשה שרצה בתוך התיבה שסנט-אקזופרי צייר לו.

ברוב בתי הקברות תיבות האבן מסודרות בשורות צפופות, ויוצרות סמטאות צרות שלעיתים ניתן רק בקושי לעבור דרכם על מנת להגיע לקבר הנפטר. הדבר כמעט בלתי אפשרי עבור נכים או זקנים, אך גם מי שאינם כאלה ויצליחו להגיע לקבר לא ייהנו בקרבתו מתנאים שראוי לקיים בהם טקס אזכרה. באין מחסה מפני השמש הישראלית הקופחת ובאין מקום לשבת קמעה, אין גם פלא שהמבקרים מחכים בקוצר רוח לסיום דברי הקינה, התפילה והזיכרון. כך יוצא שגם כבוד המתים יוצא בהפסד גדול, כולל אלו שמצבתם נעשתה מהשיש היקר והמהודר ביותר.

כשאנחנו אומרים אדמה אנו חושבים על חיים וצמיחה, פוריות והתחדשות, אך כשאני מרים את עיני מקברם של סבי וסבתי, עליהם השלום, בבית העלמין של חולון, כל שאני רואה סביבי הוא מדבר אבנים עצום ודומם החוצץ בין האדמה והשמיים, עיר של מתים. אדמת המקום נקברה שם בחייה עם המתים, והיא תוכל להשתחרר ולשוב לתחייה רק כשהמשיח בכבודו ובעצמו יגיע, לא דקה לפני כן.

אחת החלופות לקבורה המקובלות בעולם, אשר לאחרונה גם מוצעת בישראל, היא שריפת הגופה. ואולם בשיטה הזו, גם אם על התנור מותקנים המסננים היעילים ביותר נגד ריחות ועשן, התהליך הלוהט (1200 מעלות) עדיין כרוך בשריפת דלקים גיאולוגיים רבים ושחרורם לאוויר, יחד עם הגופה, כגזי חממה. ירושה די רעה לשאר העולם ולדורות הבאים.

לכן הצוואה שלי היא אחרת. כשיבוא יומי, אחרי שתשיבו את גופי לאדמה אני מבקש שעל תלולית הקבר הטרייה תשתלו עץ צעיר - ולא מצבת אבן גדולה. מראהו של העץ הגדל משנה לשנה, צילו ופרחיו יתנו נחמה למבקרים; שורשיו יעברו דרך גופתי שתתפורר בחשכה לכדי עפר ודשן, וישאבו מהם חיות וכוח מעלה חזרה אל אור השמש, אל נשימתה של הרוח הסובבת חופשייה בכל מרחבי העולם. וכך העץ שיעלה מאדמת קברי יגיד את צוואתי המתמשכת לבני ולבנותי, הביולוגיים והרוחניים: "אני כעת חלק מהאדמה שנושאת אתכם; זכרו כי שורשיכם, יקירי, נטועים בעפר שאני חלק ממנו, וגם אם העלה שלי קמל ונשר הרי שהאילן שלנו ממשיך ללבלב ולצמוח אתכם באדמת החיים."

אני מעדיף להיקבר באזור המיועד לייעור, כך שהעץ שלי ביער העלמין "גן עדן" יהיה גם פיצוי אישי קטן ליערות כדור הארץ, על כל הניירות והקרטונים למיניהם שהשתמשתי בהם במהלך חיי, ועל כל גזי החממה הרבים שפלטו תחנות הכוח ומנועי הרכבים ששרתו אותי כל השנים.

בהחלט אפשר שלוח לא גדול שיוצב בסמוך לאילן יציין את שמי, אך זה לא נראה לי כה חשוב. הן כעבור כמה מאות או אלפי שנים ימות גם העץ שלי מזקנה, כדרך הטבע, ואחרים יצמחו תחתיו. אני וכל אלו שהכירוני כבר נהיה עמוק בתוך העולם הבא, ורק אותו יער חי יישאר כמצבתנו היפה ביותר, מתנת נצח לדורות העתיד.


-----------------

פורסם במקור ב- 1.6.09 באתר הבלוגים 'שינוי ירוק' תחת הכותרת 'כשמתים לא חייבים לעצור את הצמיחה' ולאחר מכן במעריב.

שחר בכרך הגדול




הבוקר עלה בדממה כתמיד

עדרי המכוניות העצומים

החלו להתעורר משנתם

בשריקות קצרות של ביטול אזעקה

ובמשק דלתות נפקחות

המהום עלה מן המנועים

שנשפו מנחיריהם אדי בוקר מהבילים.


והחוצה מהחנייה אל המסע הארוך

אל טורי הנדידה האינסופיים

 
 
 

סביון המחתרת



התקווה היא סביון המחתרת
שצמח פרא באי התנועה


מפציע וזורח מבלי שאושר
מבלי שנרשם בתקציב העירוני
גנני העירייה לא זרעו או השקו אותו
והוא לא מחכה להם בכלל

מבין סדקי האקרשטיין עולה
הוא האמת שמארץ תצמח


להקת פטוניות ואמנון ותמר
מתורבתים ומוגזמים
נבוכים למול חיוניותו החינמית


אני האי האמיתי
לדבורה אבודה במדברה של העיר

עוד אסב כבועה לרוח
ואשלח את כל צבא ילדינו
להלביש את כל האספלט הזה
שלמת ירוק ושמש



זנבזיף

הרחק מאור השמש

זנבזיף המצולות

מנקה את אבק הספרים מן המדף

הוא שהיה לפני

והוא שהווה

והוא שיהיה

גם לחצי מליארד השנים הבאות

על פני כדור הארץ



כל ספרי ההיסטוריה יישרפו בחלודת הזמן

יעלו באוב וינשרו על פני הכוכב



יבשות יפרדו ויתמזגו

וקרח ואש יכו זה בזה

פריחה, זמזומים, לעיסה ומרדף



ובחשיכה זנבזיפים שקטים

ימשיכו לחיות על שאריות התמהיל

של שמש ואדמה

הים שבפנים


מחשבותי זורמות בערוצי גופי
נקוות לכדי מסקנות על נופי:

כשחזי עולה ויורד בגלים
אין ספק שזהו
הים שבפנים

כי מן הים באנו
לכן הים עודנו בנו

לבי משלח בי גלים מבפנים
אני זוכר את הקצב מראשית הימים

אנשים מול הים תוהים
כיצד הוא גורם להם להתפעם
זה קורה כי הם מביטים
בדם שלהם הזורם

כי במעמקי התודעה לעולם לא ימחה
הזיכרון של הלידה
מי שמביט בים מביט במולדת
הגדולה, האמיתית, היחידה


(המשך)

אנו קוראים לעצמינו "בני אדם"
אך לפני הכל אנו בני הים

בנים למשפחה הגדולה של הים
רגלינו ביבשה אך ליבנו דם-ים

גם ספינת המדבר הייתה לגל אבנים
אילולא גאה בה הים שבפנים

שני מימנים חברו לחמצן
מאש גדולה
נולד הים

גם העץ צומח מתוך הים
ואחי הדולפין
הוא ים בתוך ים

כשחזי עולה ויורד בגלים
אין ספק שזהו
הים שבפנים




יונה



הנה יונה עם ענף בפיה

ענף שיבש מעלים

הם נשרו וזמנו הגיע

להצמיח עכשיו גוזלים



הנה יונה שבבטנה

כמוסה הבטחה מרגשת

חרוצה כנמלה היא בונה

והלוך ושוב מעופפת



הנה יונה מאמינה

שיש תקווה לעתיד

מימי קדם היא עפה

זו היא יונת התמיד

 

מעגלים



העננים אדוות הקצף


על ראש גלי הרוח




מעליהם

כל הכוכבים זורמים למערב


אלקטרונים ברקיע המתכת

כעין החשמל מזהירים



אבל

מה מחולל את הזרם?



שדה קוצים יבש


שדה קוצים יבש

המוות בא על הפרחים הצבעוניים בעומדם

כל הירוק החוויר לצהוב-חום דהוי

הם חולמים עכשיו

כרוחות רפאים

מייחלים רק לכלות במים

ולא באש